<h1>הבתים — שערי בית המקדש שער שביעי</h1>
<h2>דף קד:</h2>
כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אם נמצאת שם טומאה בשבת, מוציאין אותה. ושאר המקומות, כופין עליו כלי עד אחר השבת. וכשהם מוציאין, אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, שלא להרבות הטומאה. לר"ם. אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס שם הוא תחת האהל, הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחד. לר"ם.
המכניס שרץ וכיוצא בו למקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש, הרי זה חייב כרת, שהרי מטמאי מקדש הם. אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים שנגעו במת, פטור מן הכרת. אבל חייב מלקות, שנאמר אם לא יכבס ונשא עונו, מפי השמועה למדנו על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו, לוקה ארבעים. לר"ם. פסק זה נמצא בשנוי נסחאות בספרי הר"ם, בקצת ספרים נמצא, המכניס כלי טמא וכיוצא בו למקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש, הרי זה חייב כרת שהרי טמא את המקדש וכו'. ויראה לי בין מכניס כלי טמא בין מכניס שרץ חייב. וכתב הראב"ד שאינו חייב אלא מלקות. יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה [כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהם אב טומאה] כמו שיתבאר, אבל בגד שהוא ראשון, אם הכניסו למקדש, אינו לוקה עליו, אבל מכין אותו מכת מרדות. לר"ם. כתב הראב"ד. והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב עליו ע"כ. ונראין דברי הר"ם שאינו לוקה אלא על כלים הראוים לטמא מה שבמקדש, והמלקות שבו מדכתוב, ולא יטמאו את מחניהם.
